מאת הרב יוסף ש. גערליצקי
שליח הרבי ורב מרכז תל-אביב
_____
בימים אלו כאשר אנו עומדים בפתחה של שנת-הלימודים הבאה, כדאי להזכיר את אותה מעשיה עתיקה, על מספר נערים שאיבדו את דרכם ביער העבות, עוברות השעות והם מנסים להיחלץ ולמצוא את דרכם החוצה, אך רק מסתבכים והולכים לעומק היער. לפתע מופיע מולם אדם זקן מורעב ומוזנח, שיערו פרוע ובגדיו קרועים ובלויים. הם פונים אליו בתקוה: "שמא תוכל לומר לנו מה היא הדרך לצאת מן היער?" משיב להם האיש: "הלוא גם אני מחפש את הדרך כבר זמן רב. אך זאת כן אוכל לומר לכם: בדרך הזאת שהלכתי בה אני – אל תלכו…"
נדמה, שכאשר אנו מביטים סביבנו ורואים את המצב בו שרוי העם היושב בציון, ובעיקר בני-הנוער היקרים, ישנה רק מסקנה אחת ברורה: בדרך הזו שבה הלכנו – אסור ללכת. חייבים לחפש דרך אחרת.
*
במסכת שבת (קיט, ב) אומרת הגמרא "מאי דכתיב 'אל תגעו במשיחי'? אלו תינוקות של בית רבן!" הרבי מליובאוויטש הסביר זאת, שכל גזירה וקושי בגשמיות, שורשה ותחילתה היא בגזירה הרוחנית על חינוך ילדי ישראל. כפי שמספר המדרש על גזירת המן במגילת אסתר "אמר המן הרשע, איני שולח ידי תחילה אלא באלו התינוקות" – כדי שיוכל להפיק את זממו להשמיד ולאבד חלילה, ידע המן שקודם כל יש לפגוע בחינוך ילדי ישראל לתורה ולמצוות, שכן בחינוך זה תלוי כל קיומו ותוקפו של עם ישראל.הם "משיחיי", התקוה הגדולה ומקור הכוח והחיים.
והפגיעה היא קודם כל ב"תינוקות של בית רבן", כלומר ערעור עצם ההבנה שמקומם הטבעי, ה"בית" האמיתי של כל ילד יהודי, הוא "בית רבן", המקום שבו רבו, שקיבל מרבו ורבו מרבו עד משה רבינו, מלמד אותו את אותה תורה שניתנה בסיני. זהו ה"בית" של כל ילד יהודי, הבסיס והיסוד האמיתי לחייו, שילווה אותו עד זקנה ושיבה.
בשבת האחרונה קראנו בפרשת "ראה"את דבריו המופלאים של רש"י, "רבן של ישראל", שגם את דברי המוסר אומר באוזנינו בנעימה של תחנונים, כאב לילדיו. על הפסוק "כי יסיתך אחיך … או רעך .. בסתר לאמרנלכה ונעבדה … אשר לא ידעת אתה ואבותיך" (ראה יג, ז), מסביר רש"י את המילים "אתה ואבותיך" – "דבר זה גנאי גדול הוא לך, שאף אומות העולם אין מניחין מה שמסרו להם אבותיהם, וזה אומר לך עזוב מה שמסרו לך אבותיך".
ושאלתו-זעקתו זו של רש"י נוקבת עד תהום ומחרידה עד עמקי לב. הכיצד זה קם כאן דור בארץ, וכבר יותר מדור אחד, שעזב "מה שמסרו לך אבותיך". איך קרה שאחרי אלפי שנים של יהודים שמסרו את נפשם על אמונתם, אין צאצאיהם יודעים כלל מה היא אותה מסורת נפלאה.איך אירע שאלפי ילדים יהודיים אינם מכירים אפילו "שמע ישראל" ו"מודה אני"?!
רק לאחרונה סיפרה לי בכאב מורה בבית-ספר יסודי גדול כאן באזור המרכז, שבמסגרת הפעלה קלילה של ידע כללי לילדים, ביקשה מהם להשלים את המשפט "שמע ישראל …" ורוב ילדי הכיתה לא ידעו להשלימו…
והתשובה הכואבת הלוא מפורשת בגוף הפסוק עצמו: "כי יסיתך אחיך … או רעך אשר כנפשך…" הדבר איננו קורה מעצמו, יש כאן "הסתה" מכוונת, דוקטרינת חינוך שלימה וברורה, שיש לה דרך ומטרה, רחמנא-ליצלן, לעקור ולהשכיח ולהרוס, היה-לא-תהיה. "אחים" ו"ריעים", ש"רוצים בטובתנו ובטובת ילדינו" כביכול; כל-כך רוצים, שלא איכפת להם מה"גנאי הגדול", שאף אומות העולם מבינים ובזים להם על עזיבת דרך ומסורת אבותיהם…
*
אין זה סוד, שמערכת החינוך הישראלית פועלת בשיטתיות להכניס לבתי-הספר הממלכתיים את כל התכנים של הרוחות הרעות המנשבות בעולם, מהם גם תכנים של תועבה ועבודה-זרה. פה-ושם גם 'עושים טובה' ומוכנים להכניס מה"תרבות והפולקלור היהודי"; אך דבר אחד נזהרים מלהכניס – את עולם-התוכן העשיר, החי והנפלא, של "תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב", את ההכרה והגאווה הלאומית האמיתית של "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו".
"כי יסיתך … בסתר", ה'הסתה' הזאת החינוך בארץ לעזוב את דרך אבות, נעשית ב"סתר", בגישה ישירה אל תת-ההכרה של הילד. משווים באוזניו את אמונת אבותיו לאמונות תפלות של שבטים בג'ונגל; על כל ביקור בבית-כנסת מקפידים לקחת אותו גם לביקור בכנסיה ומסגד, להבדיל. את סיפורי ההוד של אבותינו הקדושים מספרים להם כ"סיפורי-עם" שמטרתם היא בין-השאר ש"נגלה את חולשותיהם וטעויותיהם של גיבורי התנ"ך"… לעולם הערכים היהודי לועגים, במרומז או בגלוי, ואת ערכי ה"נאורות" המערבית מקדשים באמונה עיוורת. כך, מנתקים את הילד לא רק מאבות אבותיו, אלא מנפשו שלו, מהנשמה היהודית האלוקית הפועמת בתוכו ומחפשת נואשות את ביטויה.
*
התוצאות ניכרות היטב בשטח, משנה לשנה יותר ויותר. לא רק בהתנהגות הנוער מבחינה מוסרית וערכית, עליה מרבים להתלונן במחוזותינו; אלא בעיקר ב"אסון השקט" שעליו אין מדברים כלל – הניתוק המוחלט של בוגרי מערכת החינוך הישראלית ממורשתם ומעמם, עד שאחוזי ההתבוללות בקרב מיליון ישראלים 'יורדים' בחו"ל גבוהים בהרבה מאלו של הקהילות היהודיות ה'חילוניות' בחו"ל. גם כאן בארץ-הקודש רשומים כיום קרוב למאה-אלף זוגות של יהודים עם בני-ניכר(!)… וכאשר מדברים על כך עם הישראלי המצוי הוא עונה מיד – "מה זה משנה?! יהודיה, לא יהודיה, כולנו בני אדם!" תשובה זו איננה נובעת חלילה, מרוע או מטיפשות; להיפך, הוא פשוט מטיח כלפי בן-שיחו את התכנים שעליהם גדל והתחנך מהגן ועד האוניברסיטה, "לתפארת מדינת ישראל"!
לפני כשבעים שנה כתב הרבי לראש-הממשלה דאז דוד בן גוריון דברים מדהימים, בהם צפה למרחוק את המצב בארץ-הקודש, וכך כתב הרבי: "…בארץ ישראל דוקא נראית סכנה אשר דור השני יקים טיפוס חדש, אשר בשם בני ישראל ידגול, אבל זר יהי' לעברו של עמנו על כל ערכיו הנצחיים והעצמיים, וגם מנגד לו – בהשקפת עולמו, בתרבות שלו ובתוכן חייו היום יומיים. מנגד – למרות אשר בשפה העברית ידבר"…
*
בימים אלו אני שומע פעמים רבות מתושבים ותיקים על תחושותיהם הקשות עקב המצב הביטחוני והכללי בארץ. כיצד קרה שאחרי קרוב לשמונים שנה של בניית מדינה דמוקרטית חזקה, גאה ובטוחה בעצמה, הגענו למצב של תלות רעועה שכזאת באומות העולם, מוקפים באיומים מכל כיוון? אויבינו לועגים לנו ובצדק על חולשתנו ופחדינו, על הקרע והשנאה בתוכנו, ועל חוסר האמונה בצדקת דרכנו. איך התדרדרנו לתהומות כאלו?
כמובן שעלינו להתחזק בבטחון בה', בתפילות, להרבות באהבת-חינם וקירוב לבבות; אך את הבעיה הקשה חובה להתחיל לתקן את מראשיתה, מההתחלה ומהבסיס של הכל.
דוד המלך אומר בתהילים "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז למען צורריך, להשבית אויב ומתנקם". כוחו הפיזי של עם ישראל שואב מקול התורה הנשמע מפי ה"עוללים ויונקים" המשננים "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ". זהו בסיס חיינו ועוצמתנו, בלעדי החינוך היהודי אין שורש שיחזיק אותנו, והכל מתפורר לנגד עינינו. הגיע הזמן לתקן. הגיע הזמן לשינוי דרסטי במערכת החינוך בארץ. המשך קיומם של עם ישראל וארץ ישראל תלוי בנו עכשיו, בכל אחד ואחת מאיתנו, ובעיקר כמובן בעומדים בראש מערכת החינוך. עליהם לסובב את הספינה במאה-ושמונים מעלות, ועל כולנו לסייע ולדחוף ככל יכולתנו.
*
באוזניי עוד מהדהדות זעקתו של הרבי מליובאוויטש, מנהיגן ואוהבן של ישראל, על העזובה וההזנחה הנוראה של הילדים והנוער בארץ-הקודש. הרבי זעק מקרב ליבו הטהור על אותן רבבות נשמות יהודיות תועות של ילדי ישראל, ועל כך שישנם כל כך הרבה "רבנים ו"עסקנים" בארץ, ואיש מהם אינו משנה את המצב מן היסוד. "בתחילת ימי מדינת ישראל הקימו בארץ עבור ילדי ישראל "תחנות טיפת חלב" בכל מקום", אמר אז הרבי בכאב, "אך שכחו להקים "תחנות טיפת מים", ו"אין מים אלא תורה", להחיות בהן את ילדי ישראל".
בימים אלו של ההכנות לשנת-הלימודים הבאה, ניתן לטכס עצה כיצד לשנות. כל הסימנים משמים מראים לנו את קריאתו של הקב"ה אלינו "שובו בנים שובבים". אנו יכולים ברגע אחד להחליט ש"בדרך הזאת שבה תעינו לא נלך עוד!" נחזור להיות מי שאנו באמת והיינו תמיד. לא נתבייש ולא נעזוב "מה שמסרו לנו אבותינו", ננחיל לילדינו אמונה בבורא העולם ומנהיגו, שבת ומועדים, כיבוד הורים, צניעות ומוסר יהודי, לימוד תורה אמיתי שבו מכירים ומרגישים מיהו "נותן התורה", "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". בידינו הדבר. "ראה נתתי לפניך את החיים … ובחרת בחיים".
